"הם חזרו", אמר לי השכן בעצבים. "כל העבודה שעשינו, כל הכסף ששילמנו הכל הלך. מה נגיד לשכנים, הם לא יסכימו לשלם שוב". "מי חזר" שאלתי. "מי ? היונים הארורות. החדר מלא יונים. בוא תעלה, ננסה לגרש אותן." הסיפור התחיל לפני שלוש שנים. על הגג של הבניין שלנו יש חדר עם גג רעפים. לדיירי הבניין לא ברור מה תפקיד החדר אבל לעשרות רבות של יונים זה ברור שהבית נברא עבורן. עובדה, אפילו אנחנו, דיירי הבית קוראים לחדר בשם "חדר היונים". שלוש שנים עברו על היונים בשירה וריקודים ובעיקר במילוי הרצפה בכמו

צילה היתה ילדה חולמנית. היא נולדה להורים שקטים ומופנמים. לא היו להם חברים או משפחה, אף אחד לא ביקר אותם והם לא ביקרו בבתי אנשים אחרים. הם כמעט לא דיברו ביניהם וכשכבר דיברו זה היה בלחש והדיבור עצמו על נושאים פרקטיים פשוטים. מה הפלא שצילה לא הוציאה מילה מהפה במשך שלוש שנים. יום אחד צילה התעוררה לצלילים מוזרים שחדרו דרך חלון ביתה. היא הוקסמה מהצלילים הארוכים המיוחדים שמילאו את החדר ומחאה כפיים מרוב התלהבות. ההורים נכנסו בבהלה לחדרה ומצאו אותה עומדת מול החלון, ממנו בקעה מנגינה ר

הכומר ישב לו בחדר הוידוי משועמם. הוא כבר סיים לפתור חוברת תשבצים, הקשיב לחדשות של שעה עשר, הגיב לפוסטים מרגיזים ברשת וסיים את ארוחת הבוקר. אמנם החדשות היו קשות ורועשות אבל הוא שם לב שבתקופה האחרונה מספר המבקרים בחדר הוידוי הולך ומתמעט. אנשים כבר הפסיקו לקחת אחריות על מעשיהם ואפילו להתוודות בצורה אנונימית, הם מפחדים. כנראה אדם מפחד אפילו להגיד לעצמו שעשה טעות, להודות שהוא לא מושלם, שהוא אנושי, שאולי מעשיו פגעו באחרים. "אני טעיתי?, מה פתאום, זה ההוא שהיה כאן לפני, זה שמצדדי, הא

(השראה לסיפור: משירים , מ"קיצור תולדות האנושות" - נוח הררי ומהסרט: "אורחים מהכוכב הירוק") "אין לי כסף אין לי", צועק הילד בקולו של גידי גוב, דווקא בפסטיבל שירי ילדים. הנשיקה שאבא רוצה לתת במקום, לא שווה כי אי אפשר לקנות בה אפילו שלגון. כי נכון, הדברים הטובים בעולם ניתנים בחינם אבל לך ספר זאת לציפורים ולדבורים. נכון כסף לא נותן הכל בחיים, אבל את מה שהוא נותן, אני רוצה! (כך שרו הביטלס בתחילת דרכם). גם הילדים כבר יודעים שכדי לקבל את הממתק שהם אוהבים או את המשחק הכי מגניב, צריך

(מתוך סדרת סיפורים על חומרי גלם) ארבעה אנשים גדולים וחסונים אחזו בילד קטן 'ג'ינג'י וניסו להכניס אותו לתוך קופסא מרובעת. הילד צורח: "תנו לצאת, תנו לצאת". אבל האנשים אוטמים את אוזניהם, וממשיכים ללחוץ ולדחוף את הילד ולהחזיר אותו לקופסא. "לפחות תעגלו קצת את הפינות", מבקש הילד. מסתכלים האנשים בכתב המשימה ואומרים בקול חלול: "אנחנו רק פועלים, יש כאן תכנית ברורה של משרד החינוך לעיצוב הדור הצעיר. אתה צריך להיכנס למסגרת , לשבת בפינה ולא לשאול שאלות". "אבל איך אלמד אם לא אשאל שאלות?

בוקר טוב לכם, שמי סי ואני גרה במגירה העליונה של השולחן הצבעוני. לידי ישנות אחיותיי, די, איי, אף וג'י. הן ישנות אבל אני כבר ערה ומלאה התרגשות. שמעתי שהיום יש הופעה ואני ממש מקווה שהוא ייקח אותי אתו וכשיגיע השיר הקסום ההוא, הוא ייקח אותי בידיו, יקרב אותי לפיו ינשק אותי. ואני אנגן לו בהתרגשות את השיר שלנו, השיר שהוא הכי אוהב. פעם, הכול היה פשוט, הייתי אהובתו היחידה והוא היה מחזיק אותי בכיסו ובכל הזדמנות היה מוציא אותי, מביט בי בעיניים אוהבות ומנשק אותי בכוח ובעדינות. ואני הייתי

אני עוצם את העיניים ומנסה לחבר את חוטי המחשבה שבראשי לחבל עבה וחזק שיביא אותי לחוף מבטחים. אבל הכל מתנדנד ואני מרגיש חסר שליטה, כמו בובה...