המפוחיסט מכפר סבא

"הם חזרו", אמר לי השכן בעצבים. "כל העבודה שעשינו, כל הכסף ששילמנו הכל הלך. מה נגיד לשכנים, הם לא יסכימו לשלם שוב". "מי חזר" שאלתי. "מי ? היונים הארורות. החדר מלא יונים. בוא תעלה, ננסה לגרש אותן."

הסיפור התחיל לפני שלוש שנים. על הגג של הבניין שלנו יש חדר עם גג רעפים. לדיירי הבניין לא ברור מה תפקיד החדר אבל לעשרות רבות של יונים זה ברור שהבית נברא עבורן. עובדה, אפילו אנחנו, דיירי הבית קוראים לחדר בשם "חדר היונים".

שלוש שנים עברו על היונים בשירה וריקודים ובעיקר במילוי הרצפה בכמויות זבל שמזכירות את חירייה, כשעוד הצדיקה את שמה. עד שיום אחד הזמנו מגרש יונים שהבריח את כולם, הוציא מהגג שבעים שקים גדולים של זבל ואטם את כל הפתחים. הגג שקט במשך שלושה חודשים.

עליתי לגג ומצאתי את השכן מתנשף. "בוא תהיה בצד אחד ואני בצד השני של החדר ונבריח אותן דרך הדלת". היונים נבהלו מאיתנו ועפו בטירוף מצד לצד אבל לא יצאו. המשכנו להבריח אותן והן המשיכו לשגע אותנו.

"די, אני לא יכול יותר", אמר השכן. "בוא נסגור את הדלת ונרד". "אסור לסגור", צעקתי. "כל הפתחים אטומים, אין להם לא אוכל ולא מים,הם ימותו".

"שימותו" הוא אמר, "אז נוציא אותן בקלות". "בשום אופן לא", צעקתי, "אני לא מוכן שהן ימותו. נשאיר פתוח ונמצא פתרון". 

הייתי מזועזע מדברי השכן ולרגע עיני נעצמו וחזרתי לילדות שהייתה לי במושב. הייתי בן שתים עשרה. גידלתי כחמישים יונים שהיו אהבת חיי, פתאום שמעתי משק כנפיים מוכר והנה הן עומדות, היונה השחורה, על כתף ימין והחומה, על כתף שמאל. הן מנקרות גרעינים מתוך פי ואני מוצף אהבה.

"הי נרדמת?" שמעתי את השכן. "אני שונא אותן הן מביאות לכלוך ומחלות. שימותו כולן".

"שטויות של עירונים" אמרתי. " אל תעשה כלום, יש לי רעיון. אבדוק את אותו מחר".

למחרת לקחתי איתי סט מפוחיות, קצת גרעיני חמניה, ועליתי לגג.

כשנכנסתי הם השתתקו והתרכזו בקצה החדר. הוצאתי מפוחית בסולם C והתחלתי לנגן מנגינה רכה ונעימה. היונים הסתכלו עלי והתחילו להתקרב בזהירות. עד שיונה אמיצה, נחתה על חולצתי  והתחילה לאכול גרעינים מהכיס שלי. 

זה כאילו נתן את האות ועוד יונים התקרבו אלי וחלקן התיישב על כתפי. מבלי להפסיק לנגן יצאתי מחדר היונים ועשרות יונים עלי. על הגג הפתוח הגברתי את קצב הנגינה במפוחית  והיונים עזבו אותי ורקדו לקצב המנגינה,

חזרתי לחדר והפעלתי את אותו התמרון. אמנם היונים נרגעו קצת אבל לא זזו. החלפתי למפוחית בסולם A וניגנתי שוב. היונים עפו לקראתי וטיפסו עלי. כן, אמרתי בשקט, גם אני מעדיף מפוחית-A. יצאתי, וענן גדול של יונים יצא איתי. עברתי לשיר שמח והם רקדו סביבי בהתלהבות.

חזרתי לחדר, נשארו שם רק שתי יונים. כשהתחלתי לנגן הם עפו ונחתו על כתפי. על כתף אחת, הייתה יונה שחורה ועל השנייה, יונה חומה. שתיהן חיפשו זרעונים בפי, בלי טיפת פחד.

אני רעדתי מהתרגשות. עברו מאז שישים שנים, לא יתכן שאלו אותן היונים שהכי אהבתי אבל אולי במסורת של היונים, מעבירים מדור לדור את הסיפור של סבא וסבתא רבא שלהן ואולי הן מעבירות מדור לדור את הריח שלי.

ומאז, כל שנה, חוגגים בכפר סבא את יום השחרור מהיונים. אבל אני עולה לגג ומחכה לשתי יונים: אחת חומה והשנייה שחורה.