צ'לו וצ'לה סיפור אהבה

צילה היתה ילדה חולמנית. היא נולדה להורים שקטים ומופנמים. לא היו להם חברים או משפחה, אף אחד לא ביקר אותם והם לא ביקרו בבתי אנשים אחרים.

הם כמעט לא דיברו ביניהם וכשכבר דיברו זה היה בלחש והדיבור עצמו על נושאים פרקטיים פשוטים.

מה הפלא שצילה לא הוציאה מילה מהפה במשך שלוש שנים. 

יום אחד צילה התעוררה לצלילים מוזרים שחדרו דרך חלון ביתה. היא הוקסמה מהצלילים הארוכים המיוחדים שמילאו את החדר ומחאה כפיים מרוב התלהבות. ההורים נכנסו בבהלה לחדרה ומצאו אותה עומדת מול החלון, ממנו בקעה מנגינה רכה ומלטפת והיא רוקדת ושרה במדויק את המנגינה שזה עתה הושמעה.

"צילה", קראו שני ההורים בבת אחת, "את יודעת לשיר?" צילה ענתה במילמול בלתי ברור אבל זה לא היה דיבור, אלא שירה של קטע ממה ששמעה. הם שאלו אותה עוד שאלות ולכולן ענתה בשירה. מאותו היום, הקולות שהשמיעה צילה היו קטעים מהמנגינה ששמעה. לפעמים, היתה יושבת מול החלון ומחכה לשמוע שוב את המנגינה ההיא. היא חיכתה וחיכתה אבל המנגינה לא חזרה. כשהבינה שהמנגינה לא תחזור, היתה קמה כל בוקר, פותחת את החלון ושרה בקולה העדין את אותה המנגינה.

ההורים לא ידעו מה לעשות ולקחו את צילה לבדיקה אצל מומחה לדיבור.

המומחה שאל את צילה מספר שאלות ולכולן ענתה בקטעי שירה מהמנגינה ההיא וקולה היה עצוב ושקט.

המומחה השמיע לה צלילים מכלי נגינה שונים והיא נשארה אדישה. אבל כשהשמיע לה נגינת צ'לו, היא הזדקפה חייכה ותוך שניות שרה את הקטע ששמע.

"צ'לו", אמר המומחה, "זה צ'לו". צילה חזרה אחריו בשמחה, "צ'ילה , צ'ילה" והראתה על עצמה.

המומחה קרא להורים וסיפר להם בשמחה: "הילדה בריאה לחלוטין, היא יכולה לדבר, פשוט דברו איתה, דברו ביניכם, הביאו אותה לסביבת בני אדם, ובעיקר ילדים והיא תקלוט מהר. והעיקר, יש לה שמיעה מוסיקלית מדהימה והיא ממש מתמוגגת משמיעת צ'לו. אפילו שהיא כל כך צעירה, נסו למצוא לה מורה לצ'לו והיא תהיה מאושרת". 

ההורים החליטו: מהיום ישמעו בבית קולות דיבור צחוק, ולפעמים גם כעס וצעקות. צילה הקשיבה וידעה בקלות לחקות אותם בצורה מדויקת. הם היו מלאי התפעלות מקצב הלימוד המהיר שלה ומיכולות החיקוי שלה.

כשכבר דיברה היטב לקחו אותה למורה לצ'לו. הם נכנסו בשקט לביתו של המורה שעמד מאחורי צ'לו גדול ומבריק. 

"תכירי צילה", אמר המורה, "זה צ'לו". היא הושיטה את ידה וליטפה את הצ'לו. "שלום צ'לו, אני צ'ילה, רוצה להיות חבר שלי?". ההורים ניסו לתקן: "קוראים לה צילה". "לא" , התעקשה הילדה, "אני צ'ילה ואני חברה של צ'לו".

היא נגשה לצ'לו ועמדה מאחוריו, כמו שעמד המורה, יד אחת שלה על המיתרים ויד שנייה מזיקה את הקשת. ההורים עמדו מולה וראו יצור מופלא: הראש הוא של צילה (סליחה צ'ילה) והגוף הוא של צ'לו החבר שלה.

היא סגרה את עיניה והתחילה לנגן. המנגינה ששמעה אז בביתה, התחילה חלש אבל התגברה והתגברה וצ'ילה, בעיניים עצומות, ראתה גלי קול מסולסלים יוצאים מהמיתרים ועליהם רוכבים ילדים קטנים ורוקדים לפי הקצב.

תראו אמרה צ'ילה , עדין בעיניים עצומות ילדי הצ'לו מתעופפים ומגיעים לחלון ביתם של ילדים בודדים ומביאים להם צלילים של שמחה.