רציתי לשתות תה אחר הצהריים. זה היה יום גשום ורציתי לשתות משהו חם, מנחם שיהיה לי כיף בפה. אבל קפה חם יעיר אותי ואני רוצה לישון, שוקו מתוק מידי, אז מה נשאר? תה. ישר הלכתי למזווה לבדוק איזה תיונים יש וראיתי שבחפיסה שאני אוהבת אין יותר תיונים. חיפשתי בכל המגירות ולא מצאתי את התה שאני אוהבת. כבר כמעט התייאשתי, עד שראיתי תיון מבצבץ מבעד לשידה שליד המזווה. לקחתי אותו, הפכתי אותו היה רשום עליו:" שתה אותי". אמרתי לעצמי, טוב לפחות יש לי משהו לשתות אני אנסה מה כבר יכול לקרות? הרתחתי

"הם חזרו", אמר לי השכן בעצבים. "כל העבודה שעשינו, כל הכסף ששילמנו הכל הלך. מה נגיד לשכנים, הם לא יסכימו לשלם שוב". "מי חזר" שאלתי. "מי ? היונים הארורות. החדר מלא יונים. בוא תעלה, ננסה לגרש אותן." הסיפור התחיל לפני שלוש שנים. על הגג של הבניין שלנו יש חדר עם גג רעפים. לדיירי הבניין לא ברור מה תפקיד החדר אבל לעשרות רבות של יונים זה ברור שהבית נברא עבורן. עובדה, אפילו אנחנו, דיירי הבית קוראים לחדר בשם "חדר היונים". שלוש שנים עברו על היונים בשירה וריקודים ובעיקר במילוי הרצפה בכמו

צילה היתה ילדה חולמנית. היא נולדה להורים שקטים ומופנמים. לא היו להם חברים או משפחה, אף אחד לא ביקר אותם והם לא ביקרו בבתי אנשים אחרים. הם כמעט לא דיברו ביניהם וכשכבר דיברו זה היה בלחש והדיבור עצמו על נושאים פרקטיים פשוטים. מה הפלא שצילה לא הוציאה מילה מהפה במשך שלוש שנים. יום אחד צילה התעוררה לצלילים מוזרים שחדרו דרך חלון ביתה. היא הוקסמה מהצלילים הארוכים המיוחדים שמילאו את החדר ומחאה כפיים מרוב התלהבות. ההורים נכנסו בבהלה לחדרה ומצאו אותה עומדת מול החלון, ממנו בקעה מנגינה ר

הכומר ישב לו בחדר הוידוי משועמם. הוא כבר סיים לפתור חוברת תשבצים, הקשיב לחדשות של שעה עשר, הגיב לפוסטים מרגיזים ברשת וסיים את ארוחת הבוקר. אמנם החדשות היו קשות ורועשות אבל הוא שם לב שבתקופה האחרונה מספר המבקרים בחדר הוידוי הולך ומתמעט. אנשים כבר הפסיקו לקחת אחריות על מעשיהם ואפילו להתוודות בצורה אנונימית, הם מפחדים. כנראה אדם מפחד אפילו להגיד לעצמו שעשה טעות, להודות שהוא לא מושלם, שהוא אנושי, שאולי מעשיו פגעו באחרים. "אני טעיתי?, מה פתאום, זה ההוא שהיה כאן לפני, זה שמצדדי, הא

דממה עמוקה מאוד ומתוך השום דבר פתאום רשרוש רחש קל, מי כאן? חתולה מנמנמת לצידי - רק חתולה... מכונית חולפת בכביש - היא לא עוצרת כאן... איש לא פותח דלת, מדרגות העץ אינן חורקות, איזה טעם מוזר יש לחושך! הכול כאילו כרגיל, אך מה זה קרה? הקירות כמו התכווצו עלי! רגע, מישהו מדבר שם במרחק - לא, זאת רק הטלוויזיה... כך זה מרגיש כשאין איש? צלחת אחת בכיור ודי? השקט נפל עלי פתאום! צפוי ובלתי צפוי. ערב חג, ואין למי לומר שמר, מרגישה מר טעם העצב, והגעגוע מתערבב בכול. האפלה שולחת ידיים קרות. פק

(השראה לסיפור: משירים , מ"קיצור תולדות האנושות" - נוח הררי ומהסרט: "אורחים מהכוכב הירוק") "אין לי כסף אין לי", צועק הילד בקולו של גידי גוב, דווקא בפסטיבל שירי ילדים. הנשיקה שאבא רוצה לתת במקום, לא שווה כי אי אפשר לקנות בה אפילו שלגון. כי נכון, הדברים הטובים בעולם ניתנים בחינם אבל לך ספר זאת לציפורים ולדבורים. נכון כסף לא נותן הכל בחיים, אבל את מה שהוא נותן, אני רוצה! (כך שרו הביטלס בתחילת דרכם). גם הילדים כבר יודעים שכדי לקבל את הממתק שהם אוהבים או את המשחק הכי מגניב, צריך

(מתוך סדרת סיפורים על חומרי גלם) ארבעה אנשים גדולים וחסונים אחזו בילד קטן 'ג'ינג'י וניסו להכניס אותו לתוך קופסא מרובעת. הילד צורח: "תנו לצאת, תנו לצאת". אבל האנשים אוטמים את אוזניהם, וממשיכים ללחוץ ולדחוף את הילד ולהחזיר אותו לקופסא. "לפחות תעגלו קצת את הפינות", מבקש הילד. מסתכלים האנשים בכתב המשימה ואומרים בקול חלול: "אנחנו רק פועלים, יש כאן תכנית ברורה של משרד החינוך לעיצוב הדור הצעיר. אתה צריך להיכנס למסגרת , לשבת בפינה ולא לשאול שאלות". "אבל איך אלמד אם לא אשאל שאלות?

בוקר טוב לכם, שמי סי ואני גרה במגירה העליונה של השולחן הצבעוני. לידי ישנות אחיותיי, די, איי, אף וג'י. הן ישנות אבל אני כבר ערה ומלאה התרגשות. שמעתי שהיום יש הופעה ואני ממש מקווה שהוא ייקח אותי אתו וכשיגיע השיר הקסום ההוא, הוא ייקח אותי בידיו, יקרב אותי לפיו ינשק אותי. ואני אנגן לו בהתרגשות את השיר שלנו, השיר שהוא הכי אוהב. פעם, הכול היה פשוט, הייתי אהובתו היחידה והוא היה מחזיק אותי בכיסו ובכל הזדמנות היה מוציא אותי, מביט בי בעיניים אוהבות ומנשק אותי בכוח ובעדינות. ואני הייתי

זוזו הצידה אני בן שבעים לא הייתי אף פעם כזה בחיים האם אני נדרש לפתוח דף חדש? או ששבעים זה סתם מספר ולא ממש. אני בן שבעים, זה נשמע כמו...

קראו לו אבי והוא היה בן 18 כשפגש בפעם הראשונה את רינה. הם עבדו יחד במפעל בחופש האחרון לפני הגיוס. בהתחלה, אבי לא היה בטוח שהוא נמשך...

(לסיכום שנת הכתיבה הראשונה, בסדנת כתיבה אינטואיטיבית) אף פעם לא חיפשתי לעוף, לרחף או להתנתק מהקרקע. תמיד רציתי להיות בשליטה , בהכרה...

צריך לסדר את הבית דחוף, עוד מעט יגיעו אורחים. אבל יש לי להכין עבודה למחר, זה יותר דחוף. רגע, יש עכשיו תכנית אהובה בטלויזיה, זה יותר דחוף,...

הוא היה פורץ ותיק ומנוסה. שנים התפרנס מפריצה לבתים, לקיחת חפצי ערך ומכירתם לאנשי קשר שהכיר. אף אחד לא ידע שזה עיסוקו כי מעולם לא נתפס וגם...

הוא היה זבוב מצוי, קטן, אפור זריז ופזיז. למי שלא מבין בזבובים, הוא נראה דומה לאלפי זבובים אחרים. אני בטוח שאם היה נכנס אליכם הביתה...

כל כך הרבה שירים נכתבו על אהבה. נראה כאילו שהאהבה מוציאה מאיתנו או לפחות מחלק מאיתנו, את החלקים היותר עדינים שלנו ונותנת לנו השראה לכתיבת...

הוא אהב להיות לבד, אהב לבלות עם עצמו, לקרוא, ליצור, להקשיב למוסיקה, לראות סרטים ולחלום על עולם גדול כשהוא בסלון בנעלי הבית. ההרים,...

(בהשראת השיר סיגליות בתרגום של יהונתן גפן ובהשראת השיר כשאת אומרת לא, מילים: דן אלמגור) כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת, כתב פעם דן אלמגור....

מגיל עשר, הייתה זו אהבה ממבט ראשון ובעיקר משמיעה ראשונה. היה לה קול קסום, לפעמים עדין, לפעמים גועש ויש אומרים אפילו תוקפני וצועק. אבל אני...

לחבצלת היפה נולד ילד יפה עם עיניים כחולות. הסתכלה חבצלת בעיני בנה והיה נדמה לה שהיא שומעת רחש גלים שבא מרחוק, מתגבר ונחלש, מתגבר ונחלש...

(מבוסס על סיפור אמיתי ועל רעיונות משירו של שלום חנוך: תפסתי ראש על הבר) הייתי חתול ביישן, לא מנוסה עם חתולות. כן, אני ג'רי , החתול...