ציפור נכנסה לחדר הווידוי

הכומר ישב לו בחדר הוידוי משועמם. הוא כבר סיים לפתור חוברת תשבצים, הקשיב לחדשות של שעה עשר, הגיב לפוסטים מרגיזים ברשת וסיים את ארוחת הבוקר. אמנם החדשות היו קשות ורועשות אבל הוא שם לב שבתקופה האחרונה מספר המבקרים בחדר הוידוי הולך ומתמעט. אנשים כבר הפסיקו לקחת אחריות על מעשיהם ואפילו להתוודות בצורה אנונימית, הם מפחדים.

כנראה אדם מפחד אפילו להגיד לעצמו שעשה טעות, להודות שהוא לא מושלם, שהוא אנושי, שאולי מעשיו פגעו באחרים. "אני טעיתי?, מה פתאום, זה ההוא שהיה כאן לפני, זה שמצדדי, האלו שמאחורי. אני סמכתי עליהם והם טעו והטעו".

הכומר היה שקוע בהרהורים נוגים ואפילו שקל בינו לבין עצמו להחליף מקצוע. אולי כדאי שאהיה פרשן. הפרשנים יכולים לדבר שעות על דברים שאין להם מושג בהם. אבל אם יתברר שטעו, זה לא הבעיה שלהם כי הם לא מבצעים, הם רק מפרשים. הסיסמא שלהם: "הפרשנות, פנים רבות לה ונסתרות דרכיה".

הכומר היה כל כך שקוע במחשבות נוגות ולא שם לב לציפור שנחתה על מדף הוידויים.

הציפור הקישה במקורה על חלון הוידויים , עוד ועוד עד שהכומר הסתכל עליה ושאל: "יש לך מה להצהיר, יש לך על מה להתוודות".

"כן", היא אמרה בקול צפצפני וגבוה. "אני מכורה ולא יודעת איך לצאת מזה". "למה את מכורה?" שאל הכומר , כולו מלא סקרנות. "אני מכורה לחופש, לא סתם מכורה, כל סוגי החופש ממש זורמים בכנפי. חופש תעופה, חופש ציוץ, חופש בחירה ובעיקר בחופש להיות מה שאני"."זה נשמע ערך שכדאי להתמכר אליו", אמר הכומר. "תני לי דוגמה?" "יש לי המון דוגמאות. אני מכורה לחופש התנועה, לא מוכנה שיגידו לי שעכשיו אני חייבת לנדוד, כי ככה עשו אבותינו. אני לא רוצה לנדוד, אני רוצה להתיישב במקום יפה עם הרבה עצים , נחלים ופרחים ולגדל גוזלים". "אבל אבותיך נודדים כבר אלפי שנים, איך לך כבוד אליהם, למסורת המפוארת שלהם?". "כבוד זה הדדיות. אני מוכנה לכבד אותם אם הם יכבדו אותי. הם רוצים בכוח לחזק את מסורת הנדודים ואפילו לא מתביישים לקחת את שארית האוכל שאספתי לגוזלים שייולדו,  ולחלק ללא רשותי לאלה שיטיפו לילדי שצריך לשמור את מסורת הנדודים. אין גבול לחוצפה שלהם. הם דורשים מאיתנו שנעוף אבל בפועל מקצצים לנו את הכנפיים. "זה הכול"? "בוודאי שלא" , היא צייצה. "אני מכורה לחופש השירה והציוץ ללא כל הגבלה. אבל אבותי טוענים ששירתי אינה צנועה ורוצים לאסור עלי לשיר. יש עוד המון דוגמאות. החברות שלי לא מבינות. הן זורמות וחלקן אפילו עפות על ההגבלות האלו. מה הבעייה עם קצת מסורת? , הן מצייצות". 

"רגע, אני מרגיש שהוידוי שלך הוא לא אמיתי. את לא באמת מצטערת על ההתמכרות שלך ואפילו גאה בה. אני לא יכול לעזור לך". "אתה צודק" , היא אמרה בעצב "אבל יש לי וידוי. בזמן האחרון, אני מרגישה שאסור לשתוק ואני רוצה לארגן להקת ציפורים שיבואו וישירו בכיכר הגדולה של קוצצי הכנפיים האלו. אני רוצה שירגישו פעם שגם ברגשות שלהם אפשר לפגוע. אני יודעת שזו נקמה והתנהלות גוזלית אבל זו ההתמכרות שלי. יש גבול גם לממלכתיות שלי". "בואי כנסי פנימה", הוא אמר בשקט. כשנכנסו הוא אמר לה בלחש: "כשתצאו לנקום, תקראי לי, אני אתכם. אני אתחפש לתרנגול הודו ואשיר ביחד אתכם."  "רגע, אם אתה איתנו למה שומר את זה בסוד?"

"אני שבוי שלהם" , הוא אמר, "זו ההתמכרות שלי. התמכרתי לכסף שהם משלמים לי".