דחוף כל כך, עד שבא לדחוף

צריך לסדר את הבית דחוף, עוד מעט יגיעו אורחים. אבל יש לי להכין עבודה למחר, זה יותר דחוף. רגע, יש עכשיו תכנית אהובה בטלויזיה, זה יותר דחוף, אם לא אראה עכשיו, אפסיד אותה.

מה לעשות, כנראה שדברים דחופים, הם הדברים הכי מעצבנים שתקועים לי ואני לא רוצה לעשות אותם. והדברים הכיפיים, הם ממש לא דחופים. יכול להיות שיש לנו נטייה להמעיט בחשיבותם של הדברים היפים, הכפיים, לעומת המשימות הרציניות. זה ממש חבל כי אם הנפש שלנו רוצה להנות, להרגע, לשמוח ולבלות אז אם נספק את הצורך הזה , עכשיו ומיד, היא תגיע לשובע, ואז נעשה את מה ש"דחוף".

בכלל, כל כך הרבה דברים נוחתים כל הזמן, משימות קבועות, סידורים, תקלות, הודעות. פתאום מרגיש כאב ראש חד שעובר מצד לצד. האם לא הכי דחוף לתת לראש קצת לנוח? איך אפשר לדעת מה יותר דחוף?

יש אנשים שעושים כל משימה ברגע האחרון ואז היא ממש דחופה ואין ברירה חייבים לעשות אותה ויש כאלו שחיים בשלטון המחר. "מתי תעשה את המשימה הזו"? אני שואל בעדינות. "מחר, אני מבטיח. ואם עוד לא מחר, ואם עוד לא מחר, אז מחרתיים".

קמתי הבוקר הבטתי ביומן ונהיה לי שחור בעיניים. בתשע שיעור בעשר פגישה, בשתיים עשרה רופא ובשתיים עד ארבע עוד שיעור. כמעט כל היום צבוע באדום. אבל פגישות צריך להכין ולזה לא נתתי זמן ביומן. עכשיו אני פותח את דף המשימות. מצד אחד,דף המשימות נראה תמים כי לא כתוב כמה זמן תיקח כל משימה. אבל מצד שני הוא

נראה ממש אכזרי כי איך אפשר להספיק את כל המשימות האלו, מי בכלל החליט שצריך לעשות אותם היום, אאה הם נדחו כבר מלפני שבועיים? טוב העולם כנראה מסתדר בלעדיהם.

אני מחשיב את עצמי בדרך כלל כאדם מסודר, מתוכנן ומחושב אבל כנראה שכמות המשימות שנוחתת על אדם ממוצע היא עצומה והמחשבה שאספיק הכל מתבררת כחלום שלא ניתן להגשים. פעם חשבתי שכשאצא לפנסיה, יהיה לי המון זמן, אז חשבתי. היום אין זמן לחשוב כי מיד היומן יגיד לי שאיחרתי למשימה הבאה. אפילו שהמשימות ברובן טובות, עדיין הן משימות.

טוב אני מצטער, נגמר הזמן שיכולתי להקדיש לסיפור על ה"דחוף הזה".

מה המשימה הבאה?

#כל_הזכויות_שמורות_למתי_גוטמן